סבא ישראל אומר נ נח נחמ מאומן זה גאולה
קבר הציון באומן
סבא ישראל שמח
קבר הציון
לתמונות נוספות...

לקישורים נוספים...

כוחה של שמחה בודדת

ראשי >שמחה>כוחה של שמחה בודדת
אור רבינו
כוחה של שמחה בודדת



אפילו החולה המוטל על ערש דווי, מחזקין אותו הרבה, ואומרים לו שלא ייפול בדעתו, ויחזק עצמו בכל עת. וכן באמת חוזר החולה לאיתנו ובריאותו על-ידי שמחזק את עצמו ומבריא את עצמו, ואינו נמשך אחר עצלות וכבדות חוליו, כי על ידי זריזותו והתחזקותו חוזר לבריאותו באמת.





ביומן "ימי מוהרנ"ת", מתאר רבי נתן את הפעם הראשונה שזכה להיות קרוב לרבי נחמן באופן קבוע לתקופה מסוימת. הוא כותב שם שבאותה תקופה רבי נחמן חיזק אותו מאוד בכל מה שקשור לשמחה והתחזקות תמידית, ובתוך דבריו הוא מציין רעיון שמבטא את יסוד כל הדברים שנאמרו לו באותה התקופה. רעיון זה נמצא לפניכם. נשתדל להעמיק בו בעזרת-ה', כדי שנוכל ליישם אותו בפשטות.



"כל החולאת [=מחלות] הבאים על האדם, כולם באים מקלקול השמחה" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, סימן כד). אם רבי נחמן מציין לנו עובדה רפואית זו, בוודאי שעומד מאחוריה יסוד בעבודת ה'. השמחה, כידוע, היא מצב נפשי של פתיחות ומוכנות לביטוי עצמי מלא במה שאנו עושים. השמחה תופיע בעיקר בשעת העשייה, שכן אז הביטוי העצמי הרבה יותר גדול, ואז האדם 'מרחיב' את עצמו, וצומח (צמיחה ושמחה קשורות גם מילולית וגם רעיונות, כפי שראינו ונראה). נמצא, שהביטוי הגדול ביותר של החיות - שמטבעה להתפשט ולהתבטא, הוא השמחה. מי שלא שמח עקב בעיה מהותית של חוסר ביטוי עצמי, עד שהגיע לרמה כזו של "קלקול השמחה" - קרוב להיות חולה גם בגופו. כאשר הגוף לא מבטא את עצמו, הוא מפסיק לחיות בבחינה מסוימת, ובמצב שכזה יכולים לבוא עליו מחלות, ה' ישמור. מעובדה זו נמצינו למדים שהשמחה היא הביטוי הבסיסי ביותר של החיות, ומי שאינו שמח בצורה מהותית, קיימת בו בחינה מסוימת של מיתה (ליקוטי מוהר"ן סימן כג).



כאשר אדם נחלה, רגילים בני-אדם לחזק ולשמח אותו. התפיסה הפשוטה שלנו היא שמשמחים אותו כדי 'לשמור על הגחלת', שלא ישקע עוד יותר בחוליו. הרי בסופו של דבר, אנו חושבים בתת-מודע, אדם זה מוגבל ולא תיתכן אצלו השמחה באופן מהותי. גם אם ישמח לכמה רגעים, אין לו את האפשרות להגיע לביטוי מלא. אבל אם נשים לב יותר נראה, שהפתח לבריאותו היה דווקא אותם הרגעים הבודדים ששמח בהם. העומק הגדול בכך הוא, שמספיקה שמחה אחת לצאת מכל העצבות. מספיקה בחינה אחת של חיות וחירות לביטוי עצמי, ומשם משחררים את כל הנפש ממאסר העצבות. גם החולה, שנדמה לנו שאין לו שום מצב להגיע לחיות מלאה במצבו, משתמש בשמחה בודדת, ומשם להגיע לשלמות.



"רבי אומר: העושה מצווה אחת, אל ישמח לאותה מצוה; לסוף שגוררת מצוות הרבה" (ילקוט שמעוני, סימן תשמט). כשאדם עושה מצווה אחת, בכמה צריכה לגדול מידת הפתיחות שלו ביחס לתורה ולמצוות? אנו היינו עונים - באותו מקום שהצלחנו לבטא את עצמנו, שם אנחנו צומחים ומרגישים חיות. מלמד אותנו רבי: הפתח הרבה יותר גדול. בשמחה בודדת אנו פותחים בתוכינו פתח לכל העלייה שתבוא אחריו. כבר עכשיו צריך לחוש את הצמיחה העתידה לבוא, גם אם 'רק' התחזקנו בלברך בכוונה.



לא משנה כמה גדול חולייך, ונדמה לך שכבר לא תמצא את עצמך בעבודת ה'. עשה פעולה קטנה אחת חיובית, תשמח בה, ותפתח בכך פתח גדול לחיות ולביטוי הפנימיות האמיתית: עשיית רצון ה'. זאת המשמעות העצומה של השמחה אותה למד רבי נתן באותה תקופה: השמחה איננה זריקת עידוד שלא נישבר, אלא היא זריקת האנטי-יצר-הרע המשוכללת ביותר שנוכל למצוא. מה שנדמה לנו כשינוי הסתכלות פעוט ורגעי, מתגלה כצוהר לחיים חדשים, חיים של שמחה, כי באור פני מלך - חיים.



הוספת תגובה

חשבון משתמש
שלום אורח/ת

התחבר | משתמש חדש